אנחנו מרגילים את ילדינו להגיד "תודה", כשהם מקבלים משהו מאדם זר או קרוב, אבל מתי אנחנו אומרים תודה?.

ישנה אגדה על אדם שעלה לשמים וקיבל יחס מיוחד לראות את גרמי השמים, מלאך מלווה אותו, ומראה לו אולם ענק שבו יושבים מלאכים ליד מחשבים ועורכים רשימות. והוא שואל את המלאך:  'מה זה?', ואז המלאך עונה לו: 'פה עושים סדר לכל הבקשות המגיעות מכדור הארץ, לאלו שמבקשים פרנסה, בריאות, שידוכין, חינוך ילדים, ישועה בכל ענין'. 'יפה מאד', עונה מיודעינו. ממשיכים ללכת והנה, אולם ענק שבו יושבים מלאכים מסוג אחר עם רשימות ומחשבים, לשאלת ידידינו 'מה זה?' – ענה לו המלאך, 'פה מכינים את הרשימות לשלוח חזרה לכדור הארץ, עם ההוראות למי פרנסה, למי שידוך ובריאות, וכן הלאה, ברכות וישועה', יפה מאד, סדר מיוחד ומצוין, הם ממשיכים הלאה בסיור והנה הוא רואה אולם ענק, באותו גודל של האולמות שראה קודם, אלא פה יושב מלאך אחד עם נרגילה וכוס קפה וקורא ספר, שואל ידידינו 'מה זה?' עונה לו המלאך 'פה האולם שמחכים לתודה רבה על הברכות שנשלחו מהחדרים הסמוכים', אבל לא מגיעים לכאן כל כך הרבה תודות מכדור הארץ, לכן הסתפקו כאן במלאך אחד'.

כנגד מה הדברים אמורים. כשקמה המדינה אחרי שואה איומה באו החילונים וחטפו אותה, ואנחנו כציבור חרדי נשארנו כנגררת אחריה, עם הרבה טענות עליה. כשהאומות הערביות הקיפו אותנו מצפון, מדרום ומהמזרח ורצו רק לזרוק אותנו לים – הקב"ה הרחיק אותם מעלינו ושוחררו חבלי ארץ שלנו ביהודה ושמרון וחזרנו לכותל המערבי, לבית המקדש, לקבר רחל, למערת המכפלה, לחברון, שכם, יריחו ועוד. שונאי ישראל נשלחו כפליטים לעבר הירדן והשמחה הייתה גדולה, אז מי חטף את חבלי ארץ?, אלו דור הכיפות הסרוגות. קשה היה להביא את היהודים החרדים ליהודה ושומרון. מספר שנים אחרי זה שוב נפלו עלינו צרות, "מלחמת יום כפור"  וחשבנו שהשמים נפלו עלינו, ואז הגיעו אלינו המוני בעלי תשובה, מהשמיים נתנו לנו את ההזדמנות, לחשוב ולחזור בתשובה ומי חזר בתשובה. בני קיבוצים ויישובים חילונים, ונפתחו ישיבות של בעלי תשובה, עד כאן עובדות היסטוריות.

ביום ראשון יציינו ברחבי הארץ והעולם היהודי את יום ירושלים, יש שחוגגים בדרך כזאת או אחרת בתפילות הודיה מסוימות, יש המסתפקים באמירת פרקי תהילים כהודיה, ויש כאלו שחושבים שזו חגיגה ציונית או חגיגה של "המזרוחניקים".

באחת השנים ביום ירושלים, לפנות בוקר בתפלת ותיקין בכותל, עמד קהל גדול בכותל, בתפילה ואמר הלל בשירה וריקוד, ובתווך עמדו מתפללים ואמרו תחנון בקול רם, עמדתי ליד הגאון הגדול הרב יעקב יוסף זצ"ל בנו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל ושאלתי אותו מה דעתו על התופעה, הוא ענה לי מיד! 'אלו אומרים תחנון כדי שאלה יוכלו לומר הלל והודיה'.

ולעצם העניין, אני לא מטיף לאיש איך לנהוג ובוודאי אני לא מבקש להגיע למוקטעה עם לבוש ירושלמי ולצעוק שם תחת מעטה של אדם חרדי "אללה הוא אכבר".

ישבנו שם במאה שערים, במרתפים ובמקלטים, בפחד נוראי עם אמירת תהילים, ולא ידענו שהערבים מכינים תוכנית שחיטה של שכונת מאה שערים ובתי אונגרין.

בספרו של מפקד ירושלים של אותה תקופה האלוף עוזי נרקיס "זאת ירושלים" – הוא מביא מפה שנמצאה בבית ספר לשוטרים, ובה תיעוד מדויק של השכונות עם תיאור בתי הכנסת שיעלו באש רק אחרי תום המלחמה. הבנו איפה היה נס ההצלה, אז חלק גדול שגרים כיום בשכונה לא נולדו או היו קטנים באותה תקופה, המבוגרים מעדיפים לשתוק אולי גם לשכוח איפה הם היו באותה תקופה פשוט כפויי טובה.

הטענה היא לא רק לתושבי מאה שערים בהווה או בעבר, גם תושבי רחוב שמואל הנביא, תושבי שכונת פאג"י סנהדריה, שערי חסד, קטמונים, מוסררה ועוד, כולנו יישבנו על הגבול המסוכן, שעות של חרדה ונסי ניסים שהקב"ה הביא עלינו.

ועוד משהו קטן, הכרת הטוב לאלה שלחמו וגם נפלו ליד השכונות החרדיות במטרה להציל את תושבי ירושלים.

כל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו, לפני שהילד הקטן ישאל? 'אבא אתה מבקש ממני להגיד תודה, מתי אתה אמרת תודה בפעם האחרונה?'.

בשולי הדברים אני תמהה על סיעה ירושלמית ב'אגודת ישראל' שבוגדת בירושלים ומקיימת את ועידתה באוקראינה.